-
החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות לשני עמים: יהודית וערבית, הביאה לפרוץ מלחמת העצמאות - המלחמה הפנימית ולגל ראשון של בורחים. כ 60 אלף ערבים בני המעמד הבינוני-גבוה לנטוש ערים מעורבות כמו חיפה ויפו, שהיו אמורות להיות חלק מן המדינה היהודית. הם חששו כי יהרגו אותם, חששו מאנרכיה וממעשי שוד של לוחמים ערבים בצבא בלתי סדיר. חששו משלטון גם מהשלטון היהודי ופנו לכפרים ערביים בשרון. הם חשבו כי גלותם תהיה בת חלוף. גל זה נמשך עד מרץ 1948.
-
כ- 300 אלף ערבים ברחו, רובם מטבריה, חיפה, בית שאן, צפת ועוד. הגורמים היו מתקפת ה"הגנה" הגדולה - תכנית ד' וכיבוש הערים יפו, טבריה, צפת ועכו. הערבים נכנעו כי חששו ממעשי זוועה מצד היהודים. השמועות על זוועות דיר יאסין, שבמהלכן נהרגו רבים מתושבי הכפר בפעולה של האצ"ל בכפר, פשטה במהירות בין הערבים והגבירה את פחדם
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA_%D7%93%D7%99%D7%A8_%D7%99%D7%90%D7%A1%D7%99%D7%9F -
יום לפני עזיבת הבריטים את ארץ ישראל, החליטו מנהיגי היישוב היהודי להכריז על הקמת מדינה יהודית. למחרת פלשו צבאות ערב למדינת ישראל והחל שלב ב' של מלחמת העצמאות.
-
למעלה מ- 100 אלף ערבים נטשו את בתיהםבעיקר מרמלה, לוד, השרון והגליל התחתון. הגורמים העיקריים היו כיבוש רמלה ולוד במסגרת מבצע "דני" ומדיניות גירושים מכוונת של צה"ל באיזורים מסויימים. הערבים עזבו לאזורי הגדה המערבית, לרצועת עזה, לגליל העליון וללבנון.
-
קטעי מקור מתוך העיתונות בריחת 250 אלף ערבים בגל זה, רובם מהנגב הצפוני והגליל העליון, כתוצאה מהתקפות ישראליות יזומות שנועדו להביא לגירוש הכוחות המצריים מן הדרום ו"צבא ההצלה" של קאוקג' בצפון. סה"כ ברחו כ- 700 אלף ערבים כתוצר לוואי של מלחמה ולא פרי תכנון מוקדם: תוצר לוואי של פחדי הערבים, של מעשים מכוונים של מפקדי צבא ופוליטיקאים יהודים וערבים.
-
ועידת לוזאן
בועידה נכחו נציגי ישראל, המדינות הערביות ונציגי האו"ם. הדיונים הגיעו למבוי סתום בנוגע למספר הפליטים שישראל צריכה לקלוט. ישראל היתה מוכנה לקלוט אך ורק מספר אלפים בודדים. הפליטים הושמו במחנות פליטים בסוריה, ירדן, לבנון, רצועת עזה והגדה המערבית , מכיוון שהן סירבו לקלוט אותם. היחס כלפיהם היה יחס של ניכור והן העדיפו הפליטים ישארו במחנות הפליטים.
