השמדת הצוענים באירופה

כליאת הצוענים

1938

בשנת 1938 נכלאו יותר מ-2,000 רומה(=צוענים) בגרמניה ואוסטריה על ידי המשטרה במסגרת תקנות "הלחימה המונעת הפשיעה" והועברו למחנות הריכוז דכאו, בוכנוולד, מאוטהאוזן ועוד. בסוף 1938 תבע משרד המשטרה את תקנות "הלחימה במטרד הצועני" שנחתמו ע"י הימלר. התקנות קבעו שמעתה אין הרומה חלק ממדיניות "זרים בקהילה", אלא יש לגביהם מדיניות של רדיפה מיוחדת במינה.

מחנות איסוף

1939

בשנת 1939 המשרד הראשי לביטחון הרייך הורה להעביר את הרומה(צוענים) שייעצרו למחנות איסוף מיוחדים עד להשמדתם הסופית. במאי 1940 הועברו 2,330 בני רומה גרמנים לגנרל גוברנמן, ועד לסתיו 1940 עוד כ-500 נוספים. 80% מן העצורים נהרגו.

עם פרוץ המלחמה

Sep 1, 1939

עם פרוץ המלחמה ולמרות צו שקבע כי בשל סיבות גזעיות יש לשחרר מטענים .משירות בוורמכט, גויסו לוורמכט צוענים אזרחי גרמניה

הרג צוענים

1941

בסתיו 1941 שולחו 5,000 בני רומה מחבל בורגנלנד ומאות מתו מרעב, טיפוס וממחלות שונות. מי שניצל ממחות אלה חוסל בגז במחנה ההשמדה חלמנו ובמחנות נוספים, כפי שנעשה ליהודים. כמו כן בשנים 1940-1942 אלפי בני רומה נטבחו בירי המוני.

גירוש למחנה ריכוז

1942

בדצמבר 1942 בוצעה האחדה בשיטת רדיפת הרומה ובחיסולם, אשר עד עתה נעשו בדרכים שונות. הובילה לכך פקודה מטעם הימלר, שכללה גירוש למחנה ריכוז. בני רומה מגרמניה, אוסטריה, הולנד, בלגיה וצפון צרפת נשלחו למשוואות ההשמדה אושוויץ ובירקנאו.

הצוענים ששרדו

Period: 1943 to 1944

לרומה בפולין, בריה"מ והים הבלטי לא הוצאה פקודת גירוש, אך למי ששרד עד 1943-1944 נשקפה בכל זאת סכנה להישלח לאושוויץ- בירקנאו. הפקודה כללה גם ילדים קטנים, ומשפחות שלמות נשלחו למחנה והוחזקו שם במחנה משפחות. המטרה הייתה ברורה: "לנקות" את היישובים מצוענים.

לאחר הרצח

1985

רק בשנת 1985 הכירה גרמניה באופן רשמי ברצח העם שנערך ברומה, וערכה שני טקסים רשמיים לציון רצח העם. זאת בתום 40 שנים של חילוקי דעות וסחבת פוליטית ומשפטית בנוגע להכרה ברצח וחילוקי דעות רבים בנושא, בהם הגדרת הרצח כרצח עם, הגדרת תאריך תחילת הרצח ומספר הקורבנות. הרומה לא זכו לפיצויים משמעותיים מגרמניה לאחר מלחמת העולם השניה וכוחות פוליטיים רבים בגרמניה אף הכחישו בעקביות את רצח הרומה.