-
1300 BCE
לשון השירה הקדומה
השירה הקדומה מושפעת מהשירה האוגריתית, ורווחות בה צורות ארכאיות, מילים נדירות ותוספות של צורנים שלא בשימוש היום.
למשל: בשירת הים, שמות ט"ו: יאכלמו, תמלאמו - הצורן מו.
הצירוף "מים אדירים", במקום שם התואר רבים. -
Period: 1300 BCE to 200 BCE
לשון המקרא
לשון המקרא משתרעת על תקופה של כ-1100 שנים. העברית היתה שפה מדוברת, וגם שפת כתב. הטקסט המקראי משקף שפה ספרותית וגבוהה, אבל יש בו גם ייצוג ללשון דיבור. לשון המקרא היא ברובה לשון פרוזה, אך יש בה גם
טקסטים שיריים. נהוג להבחין בין שלוש תקופות משנה בתוך לשון המקרא: לשון השירה הקדומה, לשון המקרא הקלאסית, ולשון המקרא המאוחרת. במקרא קיימים ז'אנרים ספרותיים מגוונים: חוק, חכמה, שירה, נבואה, פרוזה, ולכל אחד מהם מאפיינים לשוניים יחודיים. -
1100 BCE
לשון המקרא הקלאסית
אפיונים עיקריים:
מערכת הזמנים בפעלים אינה יחסית לזמנו של הדובר - צורות עבר מסמנות עתיד, צורות עתיד מסמנות עבר, וזמן הווה מיוצג באופן מגוון ולא עקבי.
שימוש מרובה בוי"ו הרצף
"מילת הזיקה היא "אשר
שימוש במקור נטוי
שימוש במקור מוחלט
שימוש במילת היחס כי במשמעות של כאשר או אם
שימוש בכינויי קניין חבורים
שימוש בסמיכות דבוקה
כתיב חסר -
538 BCE
לשון המקרא המאוחרת
הלשון שמאפיינת את השבים לציון לאחר גלות בית ראשון. העברית עדיין מדוברת, אולם הארמית שלמן המאה החמישית לפני הספירה נהייתה השפה הבינלאומית של האזור, משפיעה רבות על העברית.
מאפיינים:
השפעה ניכרת של שפות זרות: ארמית, יוונית, פרסית
הזמנים והפעלים הופכים יחסיים לזמנו של הדובר
שימוש במילית הזיקה ש
משקלי שמות חדשים כמו קטלון
בניין נפעל הופך לסביל
הכתיב מתמלא -
200 BCE
לשון חז"ל א
נקראת גם לשון התנאים. התנאים הם חכמי המשנה. הטקסטים העיקריים בתקופה זו הם הלכתיים, והכוונה היא למדרשי ההלכה, המשנה והתוספתא.
מאפיינים עיקריים:
חילופין בין מ"ם לנו"ן בסוף מילה
נשילה של האל"ף בתחילת מילה
התרחב השימוש בשמות פעולה
אנלוגיה של פעלים מגזרת נחי ל"א לנחי ל"י
תחביר של משפטים משועבדים
אוצר מילים חדש - למשל: תינוק, אילן, אנו
כתיב מלא מאוד -
Period: 200 BCE to 600
לשון חז"ל
זוהי לשון המשנה והספרות התלמודית. באמצע התקופה, סביב המאה השלישית לספירה, העברית פסקה מלהיות לשון דיבור. כשפת כתיבה, העברית לעולם לא חדלה מלהתקיים. לשון חז"ל נחלקת לשתי תקופות: לשון חכמי המשנה, שבתקופתם העברית עוד היתה שפת דיבור, ולשון חכמי התלמוד, שבתקופתם העברית כבר היתה שפת כתב בלבד. שפת הדיבור היתה ארמית. -
300
לשון חז"ל ב
נקראת גם לשון האמוראים. בנוסף על מאפייני לשון חז"ל, ניכרת השפעה גדולה של הארמית, וחלקים גדולים מהספרות התלמודית כתובים בארמית. -
Period: 600 to
לשונות ימי הביניים
עד המאה העשירית דיברו היהודים ארמית. למן המאה ה-11, יהודים שישבו בארצות האסלאם דיברו ערבית, ויהודים שישבו בארצות השייכות לאזור הנוצרי דיברו את שפת המקום על פי המדינה. היהודים בתפוצות הגולה פתחו שפות מיוחדות של יהודים, המכונות לשונות היהודים בימי הביניים. בספרד ובבלקן דיברו היהודים לדינו, שהיא שילוב בין ספרדית ועברית. במרחב האשכנזי האירופי דיברו ביידיש - שילוב בין עברית, גרמנית וסלבית.
היו עוד ניבים יהודים מקומיים, כמו בחלב, במרוקו בתוניס ועוד. העברית המשיכה להיות שפת כתב, והיצירה מגוונת ועשירה. -
לשון ההשכלה
העברית אינה שפה מדוברת, לשון ההשכלה היא לשון ספרותית המבוססת באופן כמעט בלעדי על לשון המקרא. -
Period: to
לשון העת החדשה
לשון העת החדשה עומדת בסימן תהליכי השכלה וחילון. תרבות ההשכלה העברית נולדה בגרמניה באמצע המאה השמונה עשרה, ועברה לממלכה האוסטרית במהלך המאה ה-19, ובאמצע המאה ה-19 עברה למזרח אירופה. היא מושפעת מתהליכי הנאורות בתרבות האירופית שכללו את הסטת המוקד מהדת והכנסייה אל האדם.
היא נחלקת לשלוש תקופות - לשון ההשכלה, לשון התחייה והלשון העברית המודרנית -
לשון התחייה
לשון התחייה נולדה כלשון ספרותית המשלבת רבדים שונים של הלשון העברית - בעיקר לשון מקרא ולשון חכמים. בהדרגה נהפכה העברית ללשון דיבור - תחילה בגולה ולאחר מכן ביישוב העברי בארץ ישראל.
קבוצה קטנה של מלומדים ופעילים ציוניים הציבו להם למטרה להחיות את העברית המדוברת ובתוך כך גם להעשיר אותה במילים חדשות שיתאימו לצרכי התקופה המודרנית. בין האנשים הבולטים: אליעזר בן יהודה, בן אביגדור, דוד ילין, חיים נחמן ביאליק. -
לשון העברית הישראלית לאחר קום המדינה
החידוש העיקרי בעברית הישראלית שהיא נוצרת בעיקר על ידי דוברים ילידיים - העברית היא שפת אמם. מכיוון שזו שפת דיבור היא קולטת לתוכה יסודות של סלנג והשפעות משפות אחרות - אנגלית, ערבית, רוסית, יידיש ועוד. אוצר המילים שלה הולך ומתעשר בזכות סוכנים של הרחבת הלשון כגון האקדמיה ללשון העברית. העברית הישראלית קולטת גם השפעות מקבוצות רבות של עולים מארצות ומתרבויות שונות. עם זאת, היא שומרת על קשר חזק עם לשון המקרא ולשון החכמים.
