-
אימפרסיוניזם
אימפרסיוניזם היא תנועה אמנותית שהתגבשה בפריז באביב 1874. הם ביקשו לתאר את תקופתם ללא תיווך של רגש או שכל, כמעיין מצלמה וניסו לתפוס את הרגע החולף באמצעות אפקטים של אור. לשם כך יצאו לצייר בחוץ, ללא סקיצות ופתחו טכניקת ציור מהירה בנקודות ובצבעים משלימים. האימפרסיוניסטים הושפעו מתיאוריות מדעיות כמו תורת האור של ניוטון ותורת הצבע של שברל (Chevreul). האמנים העיקריים הם קלוד מונה (Claude Monet), אדוארד מאנה (Édouard Manet), קמיל פיסארו (Camille Pissarro) ופייר אוגוסט רנואר (Pierre-Auguste Renoir) . -
פוביזם
תנועה אמנותית שהתקיימה בצרפת בין השנים 1905 – 1908, ששמה דגש על הבעה רגשית באמצעות צבעוניות עזה. משמעות השם פוביזם הוא "חיות פרא" וניתן לקבוצה על ידי מבקר האמנות לואיס וסל
(Vauxcelles) בשל השימוש הפרוע והנועז שלהם בצבע. אמנים עיקרים: אנרי מטיס (Henri Matisse), מוריס דה ולמנק (Maurice de Vlaminck), אנדרי דרן (Andre Derain), ג'ורג' רואו (Georges Rouault), ראול דופי (Raoul Dufy) וג'ורג' בראק (Georges Braque) -
פוסט אימפרסיוניזם
האמנות שהתפתחה במעבר המאות ה – 19 וה – 20 בעקבות האימפרסיוניסטים. מתחלקת לשתי גישות עיקריות: הראשונה ממשיכה את דרכם של האימפרסיוניסטים באמצעות הקצנה מדעית טכנית ומכונה ניאו אימפרסיוניזם או פוינטליזם - ג'ורג' סרה (Georges Seurat) ופול סיניאק (Paul Signac). השנייה מנוגדת לאימפרסיוניזם ופונה אל הבעה רגשית יותר באמצעות צבעוניות עזה ומשיכות מכחול רגשיות - פול גוגן
(paul Gauguin), וינסנט ואן גוך (Vincent van Gogh). פול סזאן (Paul Cézanne) הוא אמן הניצב בין שתי גישות אלו ומנסה לשלב בין השכלתני לרגשי. -
פוטוריזם
תנועה אמנותית איטלקית שפעלה בין השנים 1901 – 1914. מייסד התנועה, המשורר פיליפו טומסו מרינטי, קרא במניפסט הראשון שפרסם בפברואר 1909 להרס העולם הישן וליצירת שפה אמנותית חדשה המתמקדת בטכנולוגיה ובמהירות של העולם המודרני. המניפסטים המאוחרים יותר (1910, 1912) עסקו ביישום הרעיונות הפוטוריסטיים באמנות הפלסטית. אמנים עיקריים: אומברטו בוצ'יוני (Umberto Boccioni), ג'אקומו באלה
(Giacomo Balla), ג'ינו סווריני (Gino Severini), לואיג'י רוסולו (Luigi Russolo) -
קוביזם
גישה אמנותית שכלתנית שפיתחו פבלו פיקסו (Pablo Picasso) וג'ורג' בראק (Georges Braque) בין השנים 1907 – 1914. על פי תפיסתם יש לחקור ולפרק את האובייקט המצויר או המפוסל לקצעים גיאומטריים ולבחון אותם מכמה נקודות מבט בו זמנית. גישה מהפכנית זו שינתה את פני האמנות .המערבית -
קונסטרוקטיביזם
סגנון שהתפתח בברה"מ לאחר המהפכה הקומוניסטית והתבסס על המסורת הפוטוריסטית ועל האסתטיקה של המכונה. המסמך המכונה "השחרור הקונסטרוקטיביסטי" נכתב על ידי טאטלין בין 1913 – 1917 וקרא ל"הבעה קומוניסטית של סטרוקטורות חומרניות" ו"קומוניזם מדעי". כוונת היוצרים הייתה לגבש שפה אמנותית כוללת המבטאת את ערכי החברה החדשה שהתגבשה תחת המשטר הקומוניסטי. הם שללו "אמנות לשם אמנות" ופעלו לגיבוש אמנות המשרתת את צרכי ההמונים. אמנים עיקריים: ולדימיר טאטלין , אלכסנדר רודצ'נקו, לובוב פופובה אל ליסיצקי , סרגיי אייזנשטיין -
דאדא וסוריאליזם
תנועת הדאדא תנועה ספרותית אמנותית שנוסדה ב- 1914 בציריך, שווייץ במחאה כנגד מלחמת העולם הראשונה. התנועה הושפעה מאמנותו של האמן המהפכני מרסל דושאן. מטרתם הייתה לבעוט בכל המוסכמות התרבותיות כיוון שלדעתם חברה שהביאה על עצמה אסונות כאלו אינה זכאית לאמנות. כמחאה הם פנו אל האי רציונאלי, הגרוטסקי והמעוות. התנועה התקיימה עד 1919. בעקבות הדאדא התפתחה הגישה הסוריאליסטית שפנתה אל תת המודע ועולמות החלום כמפלט מפני המציאות. אמנים עיקריים: חואן מירו, רנה מגריט וסלבדור דאלי -
באוהאוס
בית ספר לאמנויות שנוסד ב – 1919 ברפובליקת ויימר על ידי הארכיטקט וולטר גרופיוס (Walter Gropius). במניפסט היסוד הצהיר כי מטרתו הייתה לאחד בין האומנויות השונות – על פי מסורת הארטס אנד קרפטס. האמנויות היפות והאדריכלות נלמדו יחד תוך הדגשת יחסי הגומלין ביניהן ובמטרה לטשטש את ההפרדה המסורתית בין עיטור למבנה ולוותר כליל על העיטור. הרעיון המרכזי של בית הספר היה ללמד עיצוב המתאים לעידן הייצור המכאני וההמוני .
"סגנון הבאוהאוס" נתפס כנקי מקישוטים ובעל קווים ישרים או מעוגלים. -
דה סטיל
קבוצת אמנים ואדריכלים הולנדית שכונתה "הסגנון" והתקיימה בין השנים 1917 – 1932. מטרתם העיקרית הייתה לצמצם את היצירה האמנותית לכדי מאפייניה הבסיסיים – קו צורה וצבע, המנותקים מחיקוי הטבע או מתכנים רגשיים ולאומיים. על פי תפיסתם מאחדים מאפיינים אלו את כל תחומי היצירה החזותית – אמנות, אדריכלות ועיצוב. חברי התנועה העיקריים היו הצייר והאדריכל תיאו ואן דוסבורג (Van Doesburg), פיט מונדריאן
(Piet Mondrian), יעקובוס אאוד (Jacobus Oud),חריט ריטוולד (Gerrit Rietveld) -
הסגנון הבינלאומי
מאופיין בערכי המודרניזם בכך שהוא קידש את הפשטות והפונקציונאליות של הצורות. המושג הסגנון הבינלאומי, נטבע בשנות השלושים של המאה העשרים כדי לתאר את סגנון האדריכלות והעיצוב שהתגבש לאחר סגירת בית ספר הבאוהאוס והתקיים עד לשנות השבעים.. אמנים עיקריים: וולטר גרופיוס (Walter Gropius), לודוויג מיז ואן דה רו
(Ludwig Mies van der Rohe), פרנק לויד רייט (Frank Lloyd Wright) ולה קורבוזייה (Le Corbusier) -
מופשט אקספרסיוניסטי
נועה אמנותית שהתגבשה בניו-יורק בשנות הארבעים ועסקה בהפשטה לא גיאומטרית המבוססת על רגש טהור. התנועה התחלקה לשתי גישות עיקריות – ציור הפעולה שהתבטא בפעילות פיסית ותת מודעת של האמן ככלי ליצירת התמונה - ג'קסון פולוק (Jackson Pollock), וילאם דה קונינג (Willem de Kooning) וציירי שדות הצבע שציירו במשטחים מונוכרומיים גדולים ומופשטים - בנרט ניומן (Barnett Newman), מארק רותקו
(Mark Rothko) וקליפורד סטיל (Clifford Still) . -
אמנות פופ
תנועה אמנותית שהתגבשה בשנות החמישים בלונדון אך קיבלה את מרב פרסומה בניו-יורק במהלך שנות השישים כתגובה למופשט האקספרסיוניסטי. הרעיון המרכזי היה כי כיוון שתרבות ההמונים, הייצור התעשייתי והצריכה הופכים למכנה המשותף של כל האנושות המערבית, יש לתת להם ביטוי באמנות על ידי הפיכתם לחומרי האמנות החדשה. אמנים עיקריים ריצ'רד המילטון (Richard Hamilton),
, ג'ספר ג'ונס (Jasper Johns), קלאס אולדנברג (Claes Oldenburg), רוי ליכטנשטיין
(Roy Lichtenstein), אנדי וורהול (Andy Warhol). -
אמנות מושגית
זרם אמנותי שהחל מתפתח בניו-יורק בסוף שנות השישים של המאה העשרים כהמשך לאמנות המינימליסטית. האמנים המושגיים הטילו ספק בנחיצותו של האובייקט האמנותי החומרי. עבורם, ה"רעיון" הוא האמנות עצמה והצורה הפיסית אינה מסוגלת להביא לכדי מימושו המלא. עקב כך השתמשו האמנים בטקסטים, תצלומים, מפות סרטים ווידאו המבטאים את הרעיון הבסיסי של יצירתם. אמנים עיקריים: ג'וזף קוסות' (Josef Kosuth), ברוס נאומן (Bruce Nauman), נאם ג'ון פייק (Nam, June Paik), דן גרהאם (Dan Graham) וקבוצת פלוקסוס (Fluxsus) -
אומנות מנימליסטית
המושג מינימליזם מתייחס לסגנון אמנותי, ללא ביטויי רגשי או אישי, לרוב בעל ארגון גאומטרי של צורות, ושימוש בחומרים המעובדים בצורה תעשייתית או שימוש בטכנולוגיה חדשה.
מינימליזם הופיע בארצות הברית כתגובת נגד לאקספרסיוניזם המופשט, המתאפיין בביטוי עצמי, סובייקטיביות ורגשנות המתבטאים במשיכות מכחול ספונטניות.
האמנים המרכזיים של הזרם המינימליסטי הם קרל אנדרה, דונלד ג'אד, דן פלאבין , סול לוויט, רוברט מוריס. דוגמה מובהקת לסגנון זה היא פסלו של רוברט מוריס, "ללא כותרת" (1964).
